הלכות שחיטה. א. מי הם הכשרים לשחוט. ובו י"ד סעיפים: א. (א) הכל שוחטין לכתחלה (ב) אפילו נשים (ג) ועבדים: הג"ה. יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט שכבר נהגו שלא לשחוט (אגור) (וכן המנהג שאין הנשים שוחטות) וכל אדם. אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחילה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו. צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה (ד) אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף: הג"ה. וי"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה במקום דיכולין לבררו (מרדכי והגהות אשירי ואגור בשם א"ז ושאלתות פרשת בהעלותך) וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לא אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג' פעמים בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם) ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אא"כ נטל קבלה לפני חכם (אגור בשם הלכות א"י) ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהן לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם (ד"ע) ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראיה שנתן לו קבלה וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם (מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש) וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט כך הוא הדין בהלכות בדיקות הריאה ובמי שבא לבדוק ודינם ומנהגם שוה בכל זה (ד"ע) ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים. ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים (מהרי"ו סימן נ') כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל (ה) ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם אחד קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע (חדושי אגידה) אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה גם כל הכלים שבשלו מהן מה ששחט צריכין הכשר (רשב"א סימן רי"ח): סימן א' ס"ק א'. (א) הכל שוחטין. במרדכי והג"א הביאו קושי' הראשונים האיך נאמן ע"א על השחיטה הא איתחזק איסורא. ונאמרו בזה תירוצים שונים. ור"ח תירץ דשאני שוחט שמוחזק לנאמן ואי לאו הכי אין מקבלים אותו. וכתב הב"י שמדברי הרמב"ם נראה כר"ח ולפענ"ד נראה פשוט שלא נאמרה קושי' הנ"ל רק על הקונה בשר משום אדם שאינו יודע אם נשחטה הבהמה אם לאו אבל האוכל מבהמה שחוטה אצל חבירו לא שייך קושי' הנ"ל כלל דהא אפי' מצא בהמה שחוטה בשוק דאפי' ע"א ליכא מותר ברוב ישראל והיינו מטעם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. והא לא שייך להקשות למה נסמוך באמת על הרוב כיון דאיתחזק איסורא והיינו קושי' הרא"ה בב"ה והרא"ש דנימא סמוך מיעוטא לחזקה א"כ מלבד מה  שכבר תירץ הרא"ש קושיא זו אבל בלא"ה פשיטא דלק"מ שלא אמרו סמוך מיעוט לחזקה רק במקום שהחזקה מסייעת לאיסור אבל הכא כל שאנו רואין שבהמה זו נשחטה רק אין אנו יודעין אם אירע לה סיבה המקלקלת השחיטה כגון שהי' דרסה וכדומה וא"כ האיך שייך לומר דמחמת החזקה נאמר שאירע סיבה ולא נשחטה כהוגן ולא אמרו לצרף חזקת איסור רק בשוחט בסכין ונמצא פגום או בשחט ונמצא גרגרת שמוטה שאנו רואין ריעותא ויש לפנינו להסתפק לאסור או להתיר על זה אמרו שאין להעמיד בהמה בחזקת כשרות כמו בספק טריפות בנטלה זאב. משום דכל שלא נשחטה בחזקת איסור עומדת א"כ ממילא כל שיש להסתפק בה אסורה מספק שעדיין לא היתה לה חזקת היתר זהו מה שאנו דנין בענין חזקת איסור דר"ה אבל כל שיש להכשיר אותה מצד הרוב מצד עצמותו ולאו משום חזקת היתר פשיטא שאין חזקת איסור שאינו זבוח שהי' בה קודם שנשחטה תגרע עכשיו שאנו רואין שנשחטה והרוב אומר שנשחט כהוגן. כללו של דבר כל שיש להסתפק מצד עצמו לאיסור או להיתר ואנו רוצין להתיר הספק הזה שנעמידנה על חזקת היתר של כל בהמות על זה אמרי' דכל ספק בשחיטה אסור שאין לה שום חזקה להיתר כל שלא נתבררה שנשחטה כראוי וממילא אסורה מספק וספק בטריפות מותרת שכבר הי' לה חזקת היתר אבל אין הכונה דמחמת חזקת איסור גורם להטות לצד האיסור דמה ענין זה שהיתה קודם בחזקת שאינו זבוח לעכשיו שרואין שנשחטה. הלכך כל שיש רוב בצד ההיתר דאנו דנין מצד הרוב לא מצד חזקת היתר ממילא מותרת וזה ברור: ובזה הבין ג"כ דברי הרי"ף ריש חולין שהקשה למה אמרינן רוב מצויין (וכו') והא בהמה בחי' בחזקת איסור וספק שחיטה לחומרא. ותירץ דהיינו דוקא כגון דאיתיליד ריעותא בסכין אבל הכא כיון דרוב מצויין כמאן דאיתיידע במה נשחטה דמי. וכונתו כמ"ש דהתם לא מכח חזקת איסור אסורה רק מכח הריעותא דסכין איתרע לה רובא וממילא אסורה מספיקא דכל ספק שחיטה לחומרא שאין לה חזקת היתר מעולם אבל כל היכא דאיכא רובא מותרת מכח הרוב וחזקה זו אינה כנגד הרוב כלל ודו"ק היטב. עד שאני תמה על מה שהקשו בהך דסמוך מיעוטא לחזקה וכן מה שהקשו בפשיטות הא אין ע"א נאמן דפשיטא דלק"מ דדוקא בחזקת איסור א"א וע"א מעיד שמת שאנו סומכין על העד במה שהוא מחדש שמת נגד החזקה שהוא חי משא"כ הכא מצד עצמותו בלי העד אנו סומכין שנשחטה כהוגן במה שאין החזקה סותרת לזה כלל וכמו כן העד אינו מחדש דבר רק אומר שלא אירע שום סיבה המקלקלת והיא שלילת הקלקול ואין כאן חידוש דבר נגד החזקה דכי החוקה אומרת שאירע קלקול בשחיטה וו וא"כ למה לא יהא נאמן וכן האיך שייך לומר בזה סמוך [וכו'[. ודבר ברור דעיקר קושי' הר"ח היתה על מה שאנו סומכין על ע"א על בשר שבשר זה נשחט דבזה שפיר הוא מתנגד לחזקה שלא נשחטה כלל רק נהרגה או מתה מאלי' ועל זה תירץ הר"ח דהיא משום דמוחזק לנאמן. והשתא הוי שפיר דעת הרמב"ם כר"ח שכ"כ להדיא שאין קונין בשר רק ממוחזק לנאמן אבל בהמה שחוטה לית מאן דפליג דמותר דאפילו נמצא בשוק מותר כ"ש משום ישראל: ולפ"ז אני תמה על רבינו ברוך שהביא המרדכי שם שכ' ליישב משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי הנ"ל בהא לא קשיא כלל דנימא איתחזק איסורא כמו שכתבתי רק בבשר הנמצא. וכן מוכח להדיא בתוס' גיטין (כ"א: בד"ה ע"א) דהם כתבו לתרץ משום בידו דהי' בידו לשחוט אף דעכשיו אין בידו. וכתבו להוכיח זה דמעשים בכל יום שאנו סומכין אף דלא שייך רוב מצויין כגון שנחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר. הרי להדיא דבמקום דשייך